|
איך זה שמצנחי רחיפה מגיעים כל כך גבוהה וכל כך רחוק? |
|
רביעי, 25 יולי 2007 |
|
זה בעצם כל הסיפור. אחרי שנרגעים מעצם המחשבה שאני באמת יכול לטוס ואני רואה הכל מלמעלה, נכנס האלמנט האתגרי של היכולת האישית של כל טייס לתפוס תרמיקה ולהגיע איתה עד בסיס הענן ומשם להמשיך הלאה לתרמיקה הבאה וכך לעבור קילומטרים רבים (חגי לרמן הינו השיאן הישראלי למרחק והוא עשה כ 120 ק"מ בטיסה אחת)
תרמיקות הינם גושי אוויר חם המתנתקים מהקרקע ועולים למעלה עד לנקודת העיבוי של אותו יום נתון (לא תמיד היא קיימת). אותה נקודה היא בסיס הענן. כאשר מצנח הרחיפה נכנס לתוך תרמיקה הוא מתחיל לעלות. כל תרמיקה שונה בעוצמתה מהשנייה אבל לרוב העילוי בתוך תרמיקה ממוצעת עומד על 3 מטר לשנייה. אם תנסה לחשב את זה בחיים המציאותיים, זה כמו לעלות קומה אחת בבניין בשנייה אחת. נשמע די מהר נכון ?
זוכר את המעליות המהירות האלה בגורדי שחקים ואיזה הרגשה הם השאירו לך בבטן ? נסה עכשיו לחשוב מה הטייס מרגיש בין שמיים וארץ כשהוא הוא פוגש תרמיקה בריאה כזאת (כבר פגשו בארץ תרמיקות של 12 מטר לשנייה, אבל הם מאוד נדירות).
על מנת להישאר בתחום העילוי הטייס צריך להסתובב על מנת לא לצאת מהתרמיקה. ע"י הסיבוב הוא נשאר במרכזה וכל עוד הוא בתחומה הוא יעלה. זו משימה אינה פשוטה כלל במיוחד כי האוויר הוא שקוף ולא רואים את התרמיקה. זו הסיבה בגינה תמיד רואים עופות דורסים מסתובבים. גם הם תופסים תרמיקות וגם הם רוצים להישאר בתוכן כמה שיותר זמן.
בסרט הבא אפשר לראות טיסה מנקודת המבט של טייס שעבר 100 ק"מ עם מצנח הרחיפה שלו
|
|
עידכון אחרון ( רביעי, 01 אוגוסט 2007 )
|
